תופעת השיבושים-כללי

בפרק זה נעסוק באחד התחומים בחקר המקרא הנקרא "ביקורת הנוסח" ("TEXTUAL CRITICISM"), תחום העוסק בהתחקות אחרי הנוסח המקורי של המקרא, אופן העתקתו ומסירתו. תחום זה מוכר גם בשם "הביקורת הנמוכה". המחקר בתחום זה עוסק בין השאר בשיבושים השונים שחלו בעת העתקת הטקסטים ומסירתם במהלך הדורות.

אך טבעי הדבר ששיבושים יפלו במהלך העתקת ספרים הנעשית בצורה ידנית. ניתן להעריך כי בכל עותק שנכתב או הועתק נפלו מספר שיבושים, ומעותק לעותק, ומדור לדור, נוספו עוד ועוד שיבושים. כך הדבר קרה בנוגע לספרים רבים בעולם לאורך ההיסטוריה עד להמצאת הדפוס. כשם שבספר שהועתק בכתב יד בעותקים רבים נופלות בו טעויות כתיב מסוגים שונים כך קרה לספר התנ"ך בו ניתן למצוא טעויות רבות בהעתקה, המכונות במחקר "שיבושים", כפי שמתאר אמנון בזק^[1]:

"כמעט אין בנמצא אדם המסוגל להעתיק כתב יד ארוך מבלי לטעות בו כלל. טענה זו מוכחת כיום, כאשר יש בידינו אמצעי בדיקה של ספרי תורה באמצעות תוכנות מחשב. מתברר שגם בספרי תורה שנכתבו על ידי סופרי סת"ם ידועים ומובהקים, נופלות טעויות. ברוב מוחלט של הספרים הנבדקים בתוכנת מחשב מתגלות טעויות".

וכך מנסח יאיר זקוביץ טעיות מעין אלו:

"בין מהדורות הטקסט השונות שסבבו בעת העתיקה ניכרים הבדלים רבים, שחלקם תוצאה של תאונות לבלר. דומה שבעת העתקה, השטן מרקד בין השיטין וגורם לשיבושים, ואין אדם, ואפילו סופר מיומן, יכול להעתיק עמוד מבלי לשגות"^[2].

עיון בשיבושים השונים העלה כי הם מתחלקים לשני סוגים שונים של גורמים שבעטיים נוצרים השיבושים: האחד, טעויות אנוש, והשני, שינוי מכוון שנעשה על ידי המעתיק. הדרך לגילוי השיבושים התאפשרה בין השאר בזכות אותם "פסוקים כפולים" שיש בתנ"ך, פסוקים הנכפלים במקומות שונים בצורה זהה לגמרי או כמעט זהה. כפילויות אלו הן המאפשרות להיווכח כיצד נפלו השיבושים בהעתקות השונות ואיזה "מנגנונים", כלומר סוגים שונים של "תקלות", הביאו ליצירת אותם השיבושים.

כך לדוגמה הפסוק מספר בראשית (לו כב) "בְנֵי לוֹטָן חֹרִי וְהֵימָם", נכפל בספר דברי הימים (א א לט) "וּבְנֵי לוֹטָן חֹרִי וְהוֹמָם", ומיד עולה השאלה "הוֹמָם או הֵימָם?", ומה אם כן מקור השיבוש.

חקר "ביקורת הנוסח" מנסה להתחקות אחר הגורמים שהביאו לאותם שיבושים, להבין את "החוקיות" של סוגי הטעויות השונים וזאת בדיקת המאפיינים החוזרים ונשנים של השיבושים. לצורך כך נַעֲשָׂה מיון של כל אותם סוגי השיבוש לְסוּגֵיהֶם השונים.

השיבושים מחולקים ל"משפחות" שונות של שיבושים ורבים מהם נוגעים לדמיון החיצוני שבצורת האותיות ("חילופים גרפיים", Graphic Interchange). כמו "בכתב המרובע" הנוהג היום, בכתב העברי הקדום, הקרוי גם "כְּתַב דַּעַץ", היה דמיון חיצוני בין אותיות אחדות שהיו דומות, כגון ד'-ר', ו'-י', א'-ת', מ'-נ', ב' ור', וג' ופ'. הדימיון בין האותיות בלט יותר בזמן שנהגו לכתוב רק ב"כְּתַב דַּעַץ", כלומר בכל תקופת ימי הבית הראשון. היו מקרים בהם אותיות רבות הוחלפו בגלל כתב לא ברור או חיספוס בעור עליו היה כתוב הטקסט, דבר שגרם לתקלות בקריאה. לעיתים נוצר חיבור של שתי אותיות ויצירת אות אחרת במקום שתיהן, דבר ששינה את המילה ואת משמעות הכתוב.

דברים ברוח זו אומר עמנואל טוב:

"לגבי טקסטים עתיקים כמו המקרא שיבושים אלה תכופים יותר בגלל התנאים הפיסיים הקשים של כתיבת הטקסט ואורך תהליך המסירה, בדרך כלל עד לעידן הדפוס. הסיבות לשיבושים מספרן רב מאוד: המעבר מכתב עברי (דעץ) לכב אשורי, כתב יד לא ברור, פגמים בחומר שעליו כתבו (עור או פפירוס), אותיות דומות שנוטות להתחלף, העדר ניקוד ורווחים בין המילים בטקסטים הקדומים, אי הבנות בנוגע לתיקונים שהוכנסו בטקסט ועוד"^[3].

כדוגמה לשיבושים עקב דמיון בין האותיות ד' ו-ר', הדומות זו לזו, ניתן לראות במילים "דְּעוּאֵל" בפסוק (במ' א יד) "לְגָד אֶלְיָסָף בֶּן דְּעוּאֵל", לעומת "רְעוּאֵל" בפסוק (במ' ב יד) "לִבְנֵי גָד אֶלְיָסָף בֶּן רְעוּאֵל". כמו כן, "רִיפַת" בפסוק (בר' י ג) "וּבְנֵי גֹּמֶר אַשְׁכֲּנַז וְרִיפַת וְתֹגַרְמָה", לעומת "דִיפַת" בפסוק (דה"א א ו) "וּבְנֵי גֹּמֶר אַשְׁכֲּנַז וְדִיפַת וְתוֹגַרְמָה", כך גם "דֹדָנִים" (בר' י ד) לעומת "רוֹדָנִים" (דה"א א ז), וכן "רָצוֹא וָשׁוֹב" (יח' א יד) לעומת "יָצוֹא וָשׁוֹב" (בר' ח ז).

על השיבושים ניתן ללמוד גם תוך השוואת ה"כְּתִיב וְקְרֵי". ה"כְּתִיב"- הנו כינוי לאיות המקורי של המילה, ואילו ה"קְרֵי"-הוא אופן קריאת המילה בפועל. כך למשל מופיע בפסוק (מל"ב טז ו) "וארמים וַאֲדוֹמִים בָּאוּ אֵילַת", כתיב "וארמים", אך הקרי "וַאֲדוֹמִים" (חילופי ד'-ר'). כך גם פסוק (משלי יז כז) "וקר יְקַר רוּחַ אִישׁ תְּבוּנָה", כתיב "וקר", אך הקרי "יְקַר" (חילופי ו'-י'). בספר שופטים (ו, ה) נאמר "יבאו וּבָאוּ כְדֵי אַרְבֶּה לָרֹב", כתיב "יבאו", אך הקרי "וּבָאוּ" (שוב חילופי ו'-י').

קיימות דוגמאות רבות נוספות עליהן יורחב בהמשך^[4].

וכך מנסחת את הדברים יאירה עמית לשיבושי ד'-ר':

"יש ונוסח המסורה משקף את הגרסה הנכונה ופעמים את השגויה. כך למשל, דמיון חיצוני של אותיות הוא עילה לשיבושי נוסח. זוג אותיות דומה בכתב האשורי שיוצר חילוף שכיח הן דל"ת ורי"ש. ואמנם בשופטים יח, ז כתוב:"ודבר אין להם עם אדם", ואילו בכתבי יד רבים של השבעים כתוב:'עם ארם'"^[5].

סוג אחר של שיבושים נגרם לא בגלל הדמיון הצורני של האותיות אלא פשוט בגלל הדמיון באופן בה האות היתה נהגית, כלומר שיבוש הנגרם עקב דמיון פונטי בהגייה. כך למשל, אות כמו פ' רפה נשמעת דומה לאות ו' או ב' רפה, והאות א' נשמעת דומה לאות ה' או לאות ע'. וכך, אפוא, הדמיון בצליל האות הביא את המעתיק לשבש מִבְּלִי מֵשִׂים את הטקסט המועתק. כך לדוגמה, המילה "וְשׁוֹבַךְ" (שמ"ב י טז) שובשה למילה "וְשׁוֹפַךְ" (דה"א יט טז), כפי שיורחב ויודגם בהמשך.

סוג אחר של שיבושים נוצר עקב חילופי אותיות (או "שִׂכּוּל אותיות"), בו מקדימים אות אחת לאות אחרת, כפי שקורא עד היום אפילו בזמן הקלדה על המקלדת. כך נוצרו שיבושים כמו שַׂלְמָה (שמ' כב ח) במקום שִּׂמְלָה, ועוד.

סוג אחר של שיבוש מתרחש כשאנו מכפילים מילה ללא לצורך בזמן ההעתקה, או מדלגים על מילה מסויימת מבלי שנבחין, וגם לכך ישנן דוגמאות במקרא, כמו (במ' ח טז) "כִּי נְתֻנִים נְתֻנִים הֵמָּה לִי מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל".

שיבוש אחר נובע עקב טעות במיקום הרווח שבין האותיות, דבר שהביא ליצירת מילים שונות. יש לזכור שבתקופות קדומות לא נהגו לעשות רווח בין המילים, האותיות נכתבו ברצף אחד, כפי שגם ניתן לראות בכתובות ארכאולוגיות מאותה העת. כאשר החלו להעתיק את הטקסט עם רווחים בין המילים שגו במיקום הנכון של הרווח. בתקופה מאוחרת יותר בה הועתק הטקסט בשנית עם רווחים, לעתים לא ידעו המעתיקים היכן יש למקם את הרווח בין המילים.

סוג אחר של שיבושים נבע מהוספת אות מסויימת בטעות, כך למשל ניתן לראות ב"תיקון" גירסה על ידי עורך מאוחר יותר בפסוק (דב' ב לא) "הָחֵל רָשׁ לָרֶשֶׁת", כשלא ברור מה פשר הכפילות "רָשׁ לָרֶשֶׁת", ומדוע מעט קודם לכן נאמר (דב' ב כד) "הָחֵל רָשׁ". ניתן לשער כי טעות סופר הביאה להכפלת האות ל' בסוף המילה "החל" שבפסוק ל"א, דבר שיצר את הצירוף "החל לרש", ועורך שני, מאוחר יותר, תיקן ל"החל לרשת"^[6].

גורמים אחרים לשיבושי העתקה נבעו משינויים עקב אי הבנת מילה מסויימת והחלפתה באחרת. אך טבעי הדבר שלאורך ציר זמן הארוך, כאלף שנות כתיבת המקרא, יתפתחו שינויי שפה וסגנון, למן ימי השופטים במאה השתים עשרה לפנה"ס ועד גזירת השמד של אנטיוכוס אפיפאנס בשנת 167 לפנה"ס, זמן כתיבת ספר דניאל. חֲלוֹף הזמן הארוך הביא לשנויים בשפה ונוצר מצב בו מעתיקים ועורכים בדורות מאוחרים נתקלו במילים שהם התקשו בהבנתן. מילים חדשות בשפה החליפו מילים ישנות, מה שהביא לכך שמילה מסוימת הוחלפה במילה הנשמעת "הגיונית" יותר. כמו כן, לעיתים הסגנון המקורי נשמע למעתיקים "אַרְכָאִי" ומיושן מידי ולכן הוחלף בסגנון חדש יותר או מובן יותר, להקלה על הקוראים (על כך יורחב בהמשך בפרק "החלפת מילים קשות בקלות יותר").

סוג אחר של שיבושים ניתן לראות עקב שינויים שחלו בכללי הדקדוק, שנוצרו והשתנו במהלך הדורות. מילים שהיו נכתבות בעבר הרחוק בכתיב חסר החלו להיכתב עם אִמּוֹת קְרִיאָה^[7] שנוספו להן. תהליך הוספת אִמּוֹת קְרִיאָה במרוצת הדורות יצר אף הוא הבדלים באופן כתיבת המילים^[8]. כפועל יוצא מהבנת הגורמים שהביאו לשיבושים, נעשה "שיקום" של הטקסט, באמצעות הצעת השערה לנוסח הטקסט המקורי ששובש, ולנסות לפרש את הטקסט בהתחשב בנוסח הקדום והמקורי ככלי עזר פרשני.

אך טבעי הדבר שההשערות לגבי טיבו של הנוסח שקדם לשיבוש יכולות להיות שונות, ולא תמיד יכולה להיות הסכמה לגביהן. כך למשל, פרופ' נפתלי הרץ טור סיני, כתב ספר בעל מספר כרכים בשם "פשוטו של מקרא" (הוצאת קרית ספר, ירושלים, תשכ"ז) ובו דוגמאות רבות מספור לתיקוני נוסח שהוא מציע, ושעל חלק מסויים מהצעותיו ישנם עוררים.