"יְהֹוָה מִצִּיּוֹן יִשְׁאָג"-שלוש גירסאות

המילים הציוריות "יְהֹוָה מִצִּיּוֹן יִשְׁאָג וּמִירוּשָׁלִַם יִתֵּן קוֹלוֹ" מְדַמּוֹת את דברי יהוה לשאגת אריה, והן מופיעות בספרי שלושה נביאים שונים, עמוס, יואל וירמיהו, שחי זמן רב אחרי הנביא עמוס שהיה מראשוני נביאי הכתב במאה השמינית. כמו תמיד, בשלושת הספרים הללו לא מוזכרת העובדה שהפסוק המיוחד מצוטט גם בדברי נביא אחר, אלא הן מוצגות כדברי הנביא עצמו. הזהות הכמעט מוחלטת של המילים מעידה בוודאות על מקור ספרותי אחד ש"נדד" עד ששובץ בשלושה קובצי נבואות שונות. כל נביא, או עורך ספרו של הנביא, בחר להמשיך את "תפארת הפתיחה" המרשימה אודות שאגת האל מציון בקשר למסר אותו רצה להעביר.

אצל יואל ההקשר הנו מעין "יום הדין" לגויים שבו העם ימצא מחסה באל. וו' ההיפוך בשם האל ("וַיהֹוָה") מרמזת על מצבם הטוב של ישראל לעומת הגויים (יואל ד יב-יז):

"(יב) יֵעוֹרוּ וְיַעֲלוּ הַגּוֹיִם אֶל עֵמֶק יְהוֹשָׁפָט כִּי שָׁם אֵשֵׁב לִשְׁפֹּט אֶת כָּל הַגּוֹיִם מִסָּבִיב...: (טו) שֶׁמֶשׁ וְיָרֵחַ קָדָרוּ וְכוֹכָבִים אָסְפוּ נָגְהָם:(טז) וַיהֹוָה מִצִּיּוֹן יִשְׁאָג וּמִירוּשָׁלִַם יִתֵּן קוֹלוֹ וְרָעֲשׁוּ שָׁמַיִם וָאָרֶץ, וַיהֹוָה מַחֲסֶה לְעַמּוֹ וּמָעוֹז לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל: (יז) וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם שֹׁכֵן בְּצִיּוֹן".

אצל עמוס ההקשר הנו כניראה עונש לממלכת ישראל בכך שהכרמל יהיה יבש (עמוס א א-ב):

(א) דִּבְרֵי עָמוֹס אֲשֶׁר הָיָה בַנֹּקְדִים מִתְּקוֹעַ אֲשֶׁר חָזָה עַל יִשְׂרָאֵל בִּימֵי עֻזִּיָּה מֶלֶךְ יְהוּדָה וּבִימֵי יָרָבְעָם בֶּן יוֹאָשׁ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל שְׁנָתַיִם לִפְנֵי הָרָעַשׁ: (ב) וַיֹּאמַר, יְהֹוָה מִצִּיּוֹן יִשְׁאָג וּמִירוּשָׁלִַם יִתֵּן קוֹלוֹ וְאָבְלוּ נְאוֹת הָרֹעִים וְיָבֵשׁ רֹאשׁ הַכַּרְמֶל".

אצל ירמיהו הטקסט עוסק בענישת הגויים כמו גם ישראל וירושלים, "שָׁאֹג יִשְׁאַג עַל נָוֵהוּ" (יר' כה כז-לא):

(לא) וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם כֹּה אָמַר יְהֹוָה צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל שְׁתוּ וְשִׁכְרוּ וּקְיוּ וְנִפְלוּ וְלֹא תָקוּמוּ מִפְּנֵי הַחֶרֶב אֲשֶׁר אָנֹכִי שֹׁלֵחַ בֵּינֵיכֶם: (כח) וְהָיָה כִּי יְמָאֲנוּ לָקַחַת הַכּוֹס מִיָּדְךָ לִשְׁתּוֹת וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם כֹּה אָמַר יְהֹוָה צְבָאוֹת שָׁתוֹ תִשְׁתּוּ:(כט) כִּי הִנֵּה בָעִיר אֲשֶׁר נִקְרָא שְׁמִי עָלֶיהָ אָנֹכִי מֵחֵל לְהָרַע וְאַתֶּם הִנָּקֵה תִנָּקוּ לֹא תִנָּקוּ^[1] כִּי חֶרֶב אֲנִי קֹרֵא עַל כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ נְאֻם יְהֹוָה צְבָאוֹת: (ל) וְאַתָּה תִּנָּבֵא אֲלֵיהֶם אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם יְהֹוָה מִמָּרוֹם יִשְׁאָג וּמִמְּעוֹן קָדְשׁוֹ יִתֵּן קוֹלוֹ שָׁאֹג יִשְׁאַג עַל נָוֵהוּ הֵידָד כְּדֹרְכִים יַעֲנֶה אֶל כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ: (לא) בָּא שָׁאוֹן עַד קְצֵה הָאָרֶץ כִּי רִיב לַיהֹוָה בַּגּוֹיִם נִשְׁפָּט הוּא לְכָל בָּשָׂר הָרְשָׁעִים נְתָנָם לַחֶרֶב נְאֻם יְהֹוָה:

יש לשים לב לשינוי המשמעותי המצוי רק אצל הנביא ירמיהו לפיו שאגת יהוה איננה מציון, כמו אצל יואל ועמוס, אלא "מִמָּרוֹם", ובמקום "מירושלים" מופיע "מִמְּעוֹן קָדְשׁוֹ", כלומר מהשמים. נראה כי ההסבר לכך הנו ההתפתחות התיאולוגית שהתרחשה בימי הנביא ירמיהו לפיה האל אינו "שוכן במקדש" אלא מקומו "בשמים", ולא באף "טריטוריה ארצית" כלשהי.